<h1>רבינו ירוחם נט"ו אות י"ח</h1>
<h2>דף כא.</h2>
ניטלה הירך וחלל שלה נבלה, והיכי דמי חלל שלה כל שרבוצה ונראית חסרה כך פשוט בחולין.
<h2>דף מט.</h2>
מחט שנמצא תחוב בירך וקופא לגאו כלומר העבה של מחט לצד חלל הבהמה טרפה דאמרי' דרך הדקין באת ודרך חודה נכנסה לירך דאם באה מן החוץ היאך נקבה בעביה כל עובי הירך ועבר' עד סמוך לחלל הגוף, כך נרא' מפרש"י על ההוא מחטא דאשתכח בסמפונא דכבדא. והמפרשים כלם הסכימו שחומר' גדולה היא זו לפי שהבהמה מתחככת בכותלים ואפילו נכנס המחט דרך חוץ והעבה דרך פנים כלומר כנגד חלל הבהמה דוחק ועובר בעובי הירך וכן עמא דבר.
<h2>דף נג:</h2>
יש מי שפירש נתמסמס הבשר הרי הוא כאלו אינו ופירשו אותו בענין צומת הגידין שאם נתמסמס הרי הוא כאלו ניטל וטרפה והוא הבשר שהרופא גוררו ומעמידו על בשר חי.
<h2>דף נד:</h2>
בוקא דאטמא דשף מדוכתי' וזהו קולית הירך שנשמט כשרה אפי' נפסק הגיד דהוא ניביה שיוצא ונכנס בחור האליה הנקר' אנקא, ואם נתעכל אותו גיד טרפה כך פשוט בחולין. וזו היא שמוטת הירך בבהמה [נ"ז ע"א] דטרפה, והוא דאיעכול ניביה כמו שכתבתי. ופרש"י שמוטת הירך כמו בוקא דאטמ' דשף מדוכתיה והוא מקום ראש הירך ממנו המחובר בראש השדרה כבוכנא באסיתא. והרמב"ן פי' ראש הירך המחובר בשוק שהוא עצם האמצעי כי ג' עצמות הן, כמו שאכתו' בצומת הגידין [לקמן ע"ו ע"א], ולמעלה מכלן העצם הג' הנקרא ירך וראשו האח' מחובר לעצם האמצעי הנקרא שוק וראשו העליון מחובר לשדרה כבוכנא באסיתא, ודברי רש"י תפסו עקר, וכן הדין בעוף בכל מה שכתבתי.
<h2>דף נז.</h2>
בוקא דאטמא דשף מדוכתי' וזהו קולית הירך שנשמט כשרה אפי' נפסק הגיד דהוא ניביה שיוצא ונכנס בחור האליה הנקר' אנקא, ואם נתעכל אותו גיד טרפה כך פשוט בחולין. וזו היא שמוטת הירך בבהמה [נ"ז ע"א] דטרפה, והוא דאיעכול ניביה כמו שכתבתי. ופרש"י שמוטת הירך כמו בוקא דאטמ' דשף מדוכתיה והוא מקום ראש הירך ממנו המחובר בראש השדרה כבוכנא באסיתא. והרמב"ן פי' ראש הירך המחובר בשוק שהוא עצם האמצעי כי ג' עצמות הן, כמו שאכתו' בצומת הגידין [לקמן ע"ו ע"א], ולמעלה מכלן העצם הג' הנקרא ירך וראשו האח' מחובר לעצם האמצעי הנקרא שוק וראשו העליון מחובר לשדרה כבוכנא באסיתא, ודברי רש"י תפסו עקר, וכן הדין בעוף בכל מה שכתבתי.
<h2>דף נח:</h2>
יתרת יד וחסרת יד כשרה אבל חסרת רגל [ויתרת רגל] טרפה דכל יתר כנטול דמי כך פשוט בחולין. ופרש"י כל יתר כנטול דמי כלומר הותיר אחד כחסר אחד והויא בעלת רגל אחד וטרפה דהוי כשמוטת ירך בבהמה. ולפי זה אפילו היה היתר למטה מהארכובה העליונה טרפה, אפילו שאם תחתך שם בידי אדם באותו מקום כשרה כאשר אכתוב. והרמב"ן כתב דר"ל דכנטול ממקום חבורו דמי, ולא אמרי' כמי שנטול כל האבר דמי אלא כאלו נחתך בידי אדם באותו מקום שהיתר שם. ולפי זה אם היתר למטה מהארכובה כשרה כיון שאם תחתך שם באותו מקום עצמו בידי אדם היתה כשרה, ופרש"י נר' עקר וכן הסכימו האחרונים. ויש מי שפירש דאפילו לדברי רש"י דוקא שהיתר למטה מצומת הגידין וכן נראה עקר וכן נראה דעת הרא"ש.
<h2>דף נט.</h2>
בהמה או חיה שנפסקו רגליה האחרונים בענין שאינה נטרפ' בשביל החתך בודקין צומת הגידין אם החתך הוא בם, ובמקום שמצויין נחשים חוששין שמא נשכה נחש שם ובודקין אותה כך שמשימין אותה בתנור לצלות אם נופלת חתיכות חתיכות בידוע שנשכה נחש כך פשוט ממעשה דבר טביא דהוה בי ריש גלותא.
<h2>דף עו.</h2>
בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמטה כשרה מהארכובה ולמעלה טרפה וכן שניטלו צומת הגידין כך פשוט בחולין, ואיכא שקלא וטריא טובא בגמרא על זו המשנה. ועתה אכתוב לך בקצרה כי נחלקו עליה גדולי המורים. דע כי ברגלי הבהמה מהפרסה עד גופה באליה ג' עצמות, הא' הוא הרגל עם הפרס' עד הארכובה התחתונה והיא הארכובה הנמכרת עם הראש, ולמעלה מזו הארכובה יש עצם אחד והוא הנקרא העצם האמצעי, ובהתחלת זה העצם האמצעי קרוב לארכובה הנזכרת ישנן צומת הגידין והן ג' גידין שמנקרין מנקרי הבשר סמוך לגיד הנשה שתולין בו הבהמ' סמוך לסנקרון בלעז למ"ד שהן כלפי הזנב והזנב מכה עליהן, כאשר אכתוב [לקמן ע"ו ע"ב], לפי מי שפי' שהם בפנים כנגד בטן הבהמה כמו כן הן בזה העצם בהתחלתו קרוב לארכובה הנזכר', ויש למעלה בראש זה העצם האמצעי לצד הגוף ארכובה אחרת והיא הקולית והיא הארכובה הסמוכה לגוף, ולמעלה מזו הארכובה יש עצם א' והוא העצם השלישי העליון וראשו התחתון מחובר לארכובה העליונה הנזכרת וראשו העליון לצד הגוף מחובר עם האליה. ופרש"י כי נחתך למטה מהארכובה שאמרנו דכשרה ר"ל ארכובה תחתונה שהוא הרגל, ולמעלה שאמרנו דטרפה ר"ל למעלה מהארכובה הזאת כלומ' בכל העצם האמצעי וכל שכן בעליון ממנו שאם נחתך או נשבר העצם האמצעי בלא צומת הגידין או צומת הגידין בלא שבירת העצם טרפה וכן כתב בספר התרומ' וכן כתב הר"י ב"ר יקר וכן נהגו באשכנז ובצרפת, והרשב"א חושש להחמיר כרש"י. וריב"א פי' למטה מהארכובה הסמוכה לגוף כשרה ולמעלה ממנה כלומר בעצם העליון ממנה שהוא העליון מכלן טרפה. ולפי זה אם נשבר בכל עצם האמצעי שהוא למעלה מהארכובה התחתונה הסמוכה לגוף כשרה, ודוקא שיהיו צומת הגידי' קיימי' ואם נחתכו צומת הגידין אפילו בלא עצם טרפה, ולזה הסכימו כמה גדולים וכן כתב הרי"ף והרמב"ם וכן העיד ריב"א על רבי' יצחק בר' יהודה שהורה הלכה למעשה שהכשיר בהמה שנחתכו רגליה לגמרי בין צומת הגידין לארכובה העליונה. ולפי זה הפי' יש מי שפסק שאם נחתכו צומת הגידין ואחר כך חתך העצם האמצעי למעלה מצומת הגידין חזרה להכשרה ומותרת כמו אלו נחתך העצם האמצעי למעלה מצומת הגידין בלא חתיכת צומת הגידין. ויש מי שפסק דדוקא כשנחתך העצם האמצעי לגמרי למעלה מצומת הגידין או נחתך העצם במקום צומת הגידין והגידין קיימין אז כשרה אבל אם נחתכו פעם אחת צומת הגידין קודם אפילו חתך אחר כך העצם למעלה לא חזרה להתרא וטרפה, וכן נרא' עקר כי מיד שנחתכו הגידין נטרפה ואינה יכולה לחיות עוד. ואם נחתך הרגל בארכובה התחתונה ממש בין הפרקי' התוס' אסרוה ויש מתירין. וצומת הגידין שכתבתי, שיעורן ממעל לערקום והוא עצם קטן המחבר הפרקים כלומר העצם האמצעי והרגל ונכנס מעט בעצם האמצעי והוא העצם ששוחקין בו התינוקות כי הוא עשוי בענין שיעמוד על עמדו ונקרא בלשוננו בוריגול אזאר בלעז, ומה שכנגד הערקום אין להם דין צומת הגידין אלא מתחילין ממעל לערקום כלומר אחר שכלה הערקום ועולין למעלה בעצם האמצעי. וכל מקום שהם צומתין כלומר מחוברים ביחד נקראין צומת הגידין עד שמתפצלין אילך ואילך בבשר והם ד' בטדי בתורא, פרש"י ארבעה אצבעות בשור הגדול, והרמב"ם [פירש ט"ז] אצבעות בשור הגדול. ובבהמה דקה כל מקום (שאין) [שהן] בולטין שאינן נבלעין בבשר וקשין וגסין ולבנים הן נקראין צומת הגידין, ואחר שנבלעו בבשר והן רפין וקטנים ולא לבנים אין נקראין צומת הגידין. ורש"י וכן בסדר תנאי' פסקו כמר בר רב אשי דאמר דאי זייגי כלומר צלולין פירו' שהם לבנים קצת אין נקראין צומת הגידין, ור"ח ורי"ף פסקו דלא כמר בר רב אשי שנקראין צומת הגידין עד מקום שאינם לבנים כלל.
אין מדמין בטרפות שאין אומרין זו דומה לזו שהרי חותכה מכאן ומתה חותכה מכאן וחיה כך פשוט.
<h2>דף עו:</h2>
והן שלשה גידין בבהמה אחד גס ושנים דקין, אם נחתך הגס ונשארו השני' הדקין כשרה שהרי כאן שלם רוב מנין, ואם נחתכו השני' הדקין ונשאר הגס שלה כשרה שהרי כאן שלם רוב בנין, ואם נחתך רוב כל אחד ואחד מהן טרפה, אבל נחתך רוב ב' מהן ואפילו הגס אחד מהן ונשאר השלישי שלם כשרה. ובעוף הם בזה המקום עצמו והם י"ו גידין ואם נפסק אחד מהן טרפה, וי"מ אפילו רוב אחד מהן. וכתב הרשב"א ואני אומר בשל עוף שאם ניטל או נפסק אחד מהן טרפה, נפסק רוב אחד מהם יש מתירין עד שיפסק רוב כל אחד ואחד מהן כדרך שאמרו בבהמה, ויש שאוסרין כל שנפסק אפי' רוב אחד מהן ע"כ. וכשבודקין, אם לא ימצא המנין ויראה אחד מהן גס יותר מחבירו ינפצנו אולי הם שנים. והתוס' כתבו שאם נפסק העצם של עוף במקום צומת הגידין בלא צומת הגידין ונתרפא צריך עתה אף על פי שנתרפא לבדוק צומת הגידין ואם אינו יודע לבדקן יטריפנו מספק. ורבינו שמואל מאיורא כתב בשם ריצב"א שאם לא נשתנה מראית הבש' תחת קשר הרפוי ודאי נתרפית יפה ואם נשתנית יש לבדוק. ורבינו שמשון כתב שאין להתיר אלא כשאירע בע"ש בין השמשות שאין יכול להכין אחרת כל זה פשוט בחולין. יש מפרשים כי צומת הגידין אלו הם בעצם האמצעי בפנים כנגד בטן הבהמה וכן כתב הראב"ד וחכמי פרובינציא והרמב"ם והרשב"א וכן בעוף. אבל בעלי התוס' וגדולי צרפת ואשכנז כתבו כי הן בחוץ כלפי הזנב והזנב מכה עליהן וכן בעוף הן כלפי חוץ וכן כתב הרא"ש. ואל תטעה כי יש ספרים מספר קדושה מהרמב"ם שכתוב בהן על צומת הגידין ובעוף הן מאצבע יתרה עד מקום שהוא קשקשין וכו', כי לפי זה יהיו ברגל למטה בארכוב' התחתונה, ודע כי טעות הוא בספרי' כי כל טרפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף, וכן שלח הוא בתשובה לחכמי פרובינציא מעולם לא כתבתי זה וטעות הוא בספרים אלא כך כתבתי ובעוף הם ששה עשר גידין וכו'. ונראה עקר שהן בפנים, כי בדקתי כמה פעמים ולא מצאתי' לא צמותים ולא מחוברין יחד אלא אותן שבפנים, אף על פי שתמצאם בחוץ (בפנים) [כפנים] כלומר אותו המנין בעצמו, אבל לא צמותים.
נשבר העצם ולא נחתך לגמרי ורוב בשר שעליו קיים, למעלה מן הארכובה כלומר בכל מקום שאם נחתך שם לגמרי שהיא טרפ' עכשיו שנשבר שם העצם ולא נחתך לגמרי מאחר שרוב בשר שעליו קיים אותו אבר והבהמה מותרין ואם אין רוב בשר קיים זה וזה אסור כאלו נחתך שם לגמרי, ואם נשבר למטה מן הארכובה והוא מקום שאם נחתך שם לגמרי דכשרה עכשיו שנשבר העצם שם ולא נחתך לגמרי אם רוב בשר קיים האבר והבהמה מותרין ואם לאו האבר אסור והבהמה מותר' כך פשוט בחולין.
וכל מקום שכתבתי שהאבר אסור אינו אסור אלא מדרבנן.
ועוד מפרש שם בגמרא ונשבר העצם ויצא לחוץ שאמרנו דאם רוב בשר קיים דכשרה אפילו למעלה מן הארכובה בעי' עור ובשר חופין רוב עביו ורוב הקפו. פרש"י, בעי' רוב עביו נכסה שלא יצא רוב חלל דרך נקב הבש' ובעי' נמי שיהא רוב הקף הבשר שעל השבר קיים, כלומר בעי' רוב עביו שיעמוד מכוסה רוב עובי חלל העצם מהשבירה והמיעוט מגולה ואם המיעוט מכוסה בבשר ובעור השלם ויצא רוב שביר' העצם דרך נקב הקטן שבעור ובבשר טרפה אעפ"י שרוב הקף קיים ר"ל שאין שם בעור ובבשר כי אם נקב קטן והרוב קיים וכמו כן בעינן רוב הקפו ר"ל שיהיה סביב השבירה רוב העובי והבשר קיים שאם לא היה רוב קיים אף על פי שיש שם רוב עביו כלומר שלא יצא רוב עובי שביר' העצם לחוץ אלא שבולטת השבירה כנגד השלם שבעור והבשר וכל חלל העצם מכוסה טרפה ע"כ. והתוס' ושאר המפרשים פירשו כי לעולם העקר הוא שיהא רוב עור ובשר קיים סביב השבירה ואין אנו חוששין אם יצא העצם דרך נקב אלא דבעי' שיכסה העור והבשר רוב עובי העצם, ורוב הקפו פירוש כי לפעמים העצם אינו עגול מכל וכל אלא רחב מצד אחד ומצד האחר הולך ומצר וכשהוא מצר הרבה אז רוב הקפו יותר מרוב עביו ואז משערין ברוב הקפו וכשהוא מצר מעט אז רוב עביו יותר מרוב הקפו ואז משערין ברוב עביו. ולפי זה עביו נקרא גובה העצם והקפו חוט המקיפו, וכן עקר, כי לפרש"י אין אדם יכול לעמוד על טרפות זה כי כמה פעמי' יצא העצם דרך הנקב ויחזור לפנים ולא יראנו אדם ולא ידענו. והרמב"ם פסק כלישנא קמא דגמ' דעור הרי הוא כבשר לכסות. והתו' ור"ח פסקו כלישנא בתרא לחומרא כי בבהמה העור אינו מצטרף עם הבשר, אבל החצי מן הבשר והעור משלים לרוב כשרה וכן נראה עקר. ועוד פשוט ובגוזל קטן שיעורו כך עור מצטרף לבשר כלו' שאפי' החצי מן העור והבשר משלים לרוב כשר'. ופי' ר"ח וה"ה בכל עוף וכן עקר.
וכתב הרשב"א בשם רבינו יונה כי דוקא בנשבר העצם ויצא לחוץ אז בעי' רוב עור ובשר חופין אותו אבל כשלא יצא לחוץ אם רוב בשר קיי' כשרה אף על פי שלא יחפה את רוב השבר, ולפרש"י אין לחלק.
יש מי שהורה דלא סגי בזה הרוב קיים שכתבתי אם לא יהיה שם עור ובשר אבל בשר לחוד לא. ואינו עקר כי בודאי הבשר לחוד אם יש ממנה רוב קיים כשר בלי העור, וכן הסכימו גדולי המורים.
<h2>דף עז.</h2>
ועו' פשוט וגידין שסופן להתקשו' אינם מגינים בזאת השבירה לענין כסוי השביר'. ואע"פ שנפל קצת מהעצם לגמרי, כיון שעור ובשר חופין את רובו קודם שנפל כמו שאמרנו כשרה שיכול להתרפא אפילו נפל מהעצם ונחסר. ואם הרוב של עור ובשר שאמרנו שצרי' רוב, אם אותו רוב הוא מתלקט כלומר מעט כאן ומעט כאן סביב השבירה, או מרוסס פי' מרודד וקלוש, או ממוסמס כלומר נרקב בבשר שהרופא גוררו, או ניקב אותו הכסוי נקב עגול שאין בו חסרון, או נסדק לארכו או לרחבו, או נקלף פי' שאינו מדובק בעצם, או ניטל שליש התחתון מעביו ונשארו ב' שלישים העליונים כל אלו ספק ואזלינן לחומרא. נקדר כמין ארובה פי' המיעוט האחרון שאינו קיים הוא כארובה כשר', שיכול לתפור העור כמו שעושין הרופאים ומעלה ארוכה, והוא דקנה משכא דידיה כלומ' שהחזיק הבשר בעצם ומדובק בו סביב הקדירה והוא סימן שיעלה ארוכה.
<h2>דף צג:</h2>
הרגלים מותר למלגן בלא מליחה ובלבד שיסיר מקודם הטלפים כי הן מעמידין הדם ויבלע בבשר כדאמרי' במליגת הראש כך כתבו בתוס'. ויש מי שכתב דלא דמי לראש כי אין כח בטלפים ככח עצמות הראש ולפיכך אין מעכבות הדם מלצאת (ככח הראש) [בכח האש]. וראיתי שחותכין מעט מן החד שבטלפין קודם מליגה ויוצא הדם דרך שם וחותך בענין שחותך מעט מעצ' כף הרגל והו' עשוי נקבי' ויוצ' הדם מיד בדרך שם כשמשימו על האש למלוג וכן ראוי לעשות.
